סולידריות חברתית נגד וירוס וטילים

במלחמת המפרץ ישבנו בבתים מסוגרים , לבושים בטרנינגים, אוחזים במפוחים, ברדלסים ומסכות והיינו רגועים. היה עלינו איום ממשי של טילים כימיים וביולוגים אבל הרגשנו בטוחים עם מטליות, אקונומיקה ואיקס על החלון. האם היינו בטוחים? קרוב לוודאי שלא. היינו בבתים, הילדים לא למדו, הרבה אנשים לא עבדו אבל עבר בסדר, יחסית. כשמדברים עם אנשים על מלחמת המפרץ בעיקר שומעים סיפורים על חוויות מיוחדות וצחוקים משותפים.

היום אנחנו חיים בישראל מצליחה ומשגשגת, עם צבא מתקדם וטכנולוגיה מפותחת בכל התחומים, וניצבים מול מצב דומה אבל שונה, מוכי תימהון ובלבול מוחלטים. אמנם הסכנה שונה אבל יש הרבה דמיון ולכן מפליא כמה התחושה בארץ היא לגמרי אחרת. 

חברי זהו זה מתחבטים בשאלת התוקף של מזרקי האטרופין, מבקרים את התקשורת המלהיטה את החרדות וצוחקים על התנהלות השלטונות

ישראל הגיעה למצב מאוד חמור מכל המובנים. מה מהות השוני? למה המצב כל כך שונה? במלחמת המפרץ הסכנה הייתה מוחשית ואמיתית והיה ברור שיש לשמור על ההנחיות, לעזור ולתמוך אחד בשני. היה ברור שנחמן שי, דובר צה"ל המיתולוגי, אומר לציבור את האמת. הציבור סמך עליו שהוא אמר מה שצריך לדעת ושאנחנו בידיים טובות. הציבור התיישב מול הטלוויזיה, צחק עם הבאבא בובה ורץ לחדר האטום. היום, לעומת זאת, יש סכנה שהיא תופעה עולמית אבל אינה ברורה ומוחשית. האנשים סגורים בבתים עם גישה לעולם האינטרנט. התקשורת עסוקה בליבוי היצרים בחברה ותפקוד הממסד ואנשי המקצוע נתפס כלוקה בחסר ולמעשה ההרגשה בציבור היא שאין ודאות או ביטחון.

האם ההבדל הוא בסכנה? ימים יגידו. כרגע נראה שההבדל הוא בעיקר חברתי. בארץ יש משבר אמון עמוק בין האנשים בכל הרמות. במקום העזרה ההדדית וההתמודדות המשותפת שהייתה בעבר בכל עת מצוקה, ההרגשה היום היא שכל איש לעצמו. אין אמון בממסד או איש ברעהו. אנשים מתנהלים באנוכיות ולטובתם בלבד. למעשה אין "ציבור", ישנם אנשים, קבוצות ומגזרים שכל אחד דואג רק לעצמו וזה משפיע על כולנו. 

הקורונה חושפת אחד לאחד את כל החולי ביחסים בין האנשים בארץ. אף חברה או אדם בעולם, בעתות צרה ומשבר לא יכול להתמודד בהצלחה לבדו. דווקא אנחנו בישראל יודעים זאת על בשרנו, אבל האגו שלנו כל כך גדול שזרקנו הצידה את השכל הישר ואפילו את הרצון הטבעי לשרוד. צדק ופרינציפים לא יעזרו לנו עכשיו, הקורונה היא התחלה של שינוי גדול בחיינו ואנחנו חייבים אחד את השני.

בטבע יש חוק אחד עליון – חוק הערבות. כולם תלויים ואחראיים אחד לשני. ככל שאנחנו מתרחקים ממנו אנחנו מקבלים מכות וכשאנחנו מתקרבים אחד לשני כבני-אדם קודם כל ועובדים ביחד כמשפחה אנחנו מקבלים עזרה ומצליחים להתגבר אפילו על מצבים שנראים בלתי אפשריים. היחסים בינינו, המעשים ובעיקר המחשבות, הם הווירוס הגדול במציאות או התרופה להכול!